מ"צוק איתן" אל המערכה הבאה - רשימה ד': מצבי לוחמה חסרי גבולות

למבוא לסדרה

לרשימה א': מטרות מלחמה

לרשימה ב': מושג ההרתעה

לרשימה ג': נוצרה תרבות מלחמה קלוקלת 

מצבי לוחמה חסרי גבולות

כבר טענתי כי בני אדם חושבים במושגים ולא במונחים. מושגים (Concepts) הם מכלול הידע של כל אחד מאתנו ומהווה את הבסיס לחשיבתנו. הבעיה מתעוררת כאשר המציאות משתנה, אם בגללנו ואם בגלל אחרים, אבל לא המושגים. כך אנו נעשים לא רלוונטיים. לענייננו, היא ההבחנה בין המלחמות הגדולות והמתועשות לבין מלחמות נגד ארגוני טרור, אותן נהגנו לכנות מלחמות מוגבלות, מלחמות א-סימטריות ועוד. אלה הבחנות שאינן עוזרות יותר ומידת הרלוונטיות שלהן בספק. מאז מלחמת המפרץ האמריקאית השנייה, לא התחוללו מלחמות גדולות בין צבאות מדינתיים. אין ודאות שלא תתחוללנה יותר, אבל שכיחותן לעומת אלה של המאה ה-20 ירדה כמעט לאפס. אין זה אומר שצריך לפרק את צבאות הטנקים, המטוסים והתותחים תולדת המלחמות הגדולות הקודמות. הטנק פועל יפה בעזה וכן המטוס ותותח הארטילריה. לדוגמה, אם מדינת ירדן תישטף ע"י דאע"ש, או אפילו סוריה הסמוכה לישראל, אפשר ונצטרך להפעיל דווקא את צבא המלחמות הקודמות במרחבי הממלכות שהתמוטטו. אבל הגיע הזמן להתנתק ממושג העל - "מאבק בטרור" אשר ממנו נגזרים  מושגים ישנים, לטובת "מצבי לוחמה חסרי גבולות".

בדרך כלל זוכות תופעות בעלות השפעה כה ניכרת על חייהם של  אזרחים במדינות שונות בעולם לתשומת לב מחקרית מקיפה ולפיתוח של מושגים ותיאוריות שנועדו להקל על הבנתן ועל ההתמודדות עמן. מבט בספרות העוסקת בחקר תופעת הטרור מלמד כי על אף מאות הספרים והמאמרים שהוקדשו להיבטיה המגוונים ולאמצעים השונים להתמודדות עמה, מרבית החוקרים לא הסכימו עדיין על נושא בסיסי כמו תיחום גבולות התופעה ועדיין לא קיימת הגדרה שתהיה מקובלת בקהילה האקדמית ותהווה נקודת מוצא למחקרים בתחום. כך לדוגמה, מצא חוקר הטרור ברוס הופמן אשר בחן למעלה מ-109 הגדרות שונות לטרור כי נעשה שימוש בלפחות עשרים ושניים אלמנטים שונים על מנת לגבש את אותן הגדרות.[1]

המושג "מצבי לוחמה חסרי גבולות" מבטא התנתקות מהמושגים ששלטו במלחמות הגדולות הקודמות וכן שינוי המושגים המהווים את היגיון ההתמודדות עם ארגוני טרור. הארגונים החתרניים הפעילים בסביבתנו זו תופעה פוסט-מודרנית ולה מאפיינים בולטים:

הארגונים הללו מונעים ע"י תפיסות דתיות קיצוניות. הם מתאפיינים בהרג ללא הבחנה, בעיקר הרג אזרחים. אין לארגונים כל מחויבות לקהילות האזרחים, גם לא לאלה מהן יצאו. יש להם עוצמה דתית-אידאית המביאה להתעלמות מקורבנות ארגוני הטרור עצמם. "הטרור הישן" נוהל מאחור או נתמך ע"י מדינה יריבה. "הטרור החדש" לא זקוק לסיוע של מדינה מאחוריו. אין מאחורי הארגונים מסגרת מדינתית היכולה להוות עבורנו מטרה למניעה ולהרתעה. להיפך, היעדר מדינה תומכת מאחור מעניקה חופש פעולה רב יותר לארגון החתרני. יש מקרים בהם ארגון טרור קיצוני מהווה טפיל במדינה ריבונית, אשר לא מסוגלת או לא מעוניינת, להקיאו מתוחה. נוכחות זו מהווה בסיס לפעולות טרור וחבלה בכל העולם.

 לארגונים "יש זמן", אסטרטגיה של התשה והוגעה. ארגוני הטרור מצליחים לערער את הביטחון של מושאי הפגיעה ביכולת המדינה וצבאה להתמודד איתם ולהשיג הכרעה או ביטחון יחסי. הקונפליקטים עם ארגוני טרור המתפשטים כיום בעולם הם ללא אמנות וכללים הדדיים. רק הצד המדינתי כפוף לאמנות וכללים ולדפוסי משפט מסורתיים. הארגונים החתרניים לא כפופים לשום סדר בינלאומי, עפי"ר אין גם כתובת ברורה למו"מ. הארגונים מכתיבים את טבע העימות ואת היעדר הכללים. הארגונים לא מנסים להשתנות לכיוון הישן של תפיסת שלטון ושיבה לדפוס המדינה המסורתי. דאע"ש, לדוגמה, חותר להקמת ח'ליפה, אומת האסלאם, בראשות היורש של הנביא מוחמד. לארגונים הקיצוניים אין מרכזי שליטה. אין מרכז מקובל אשר פגיעה בו מאפשרת הישג מכריע. דיכוי ארגוני טרור במדינה מסוימת מביא להעתקתם למדינה אחרת. מנהיגים קמים, נופלים, מופיעים חדשים. לרשותם שפע של נשק ואמצעי לחימה כשיירים של צבאות שהתפרקו, גם לא מחסור בכסף.

התקשורת הפוסט-מודרנית מאפשרת לארגוני הטרור להגיע לכל מקום ולכל אדם. לארגונים העכשוויים יכולת ניידות ממדינה למדינה וממרחב למרחב. לכן המושג "מלחמה מוגבלת" או "מלחמה בעצימות נמוכה" לא מתאים כלל למציאות הארגונים הקיצוניים כיום. מערכת המושגים המדינתית והצבאית מתקשה להכיל את דפוסי החשיבה והפעולה של ארגוני הטרור. החולשה של צבאות מדינתיים במאבקם בארגוני הטרור היא ההצמדות לדפוסי מלחמה ולחימה שמקורם במלחמות הגדולות המתועשות. העלות הכלכלית של מאבק מתמשך של מדינה בארגוני טרור חתרניים עולה כל הזמן ונראה שכבר היום הוא יקר יותר ממלחמות העבר הגדולות המתועשות.

האם אנו מפגרים בהבנתושל אופי המאבק בישויות חתרניות לא מדינתיות?

במאה ה-20, עידן המלחמות הגדולות המתועשות, התפיסות האירופיות והאמריקאיות קבעו את גבולות הידע והשיח האסטרטגי במערב. המושג "מלחמה זעירה" דחק את התופעה ואת הבעיות הכרוכות בה לתחום של לחימה קרבית-טקטית. גם כאשר הכירו באפשרות של כוחות בלתי סדירים וארגונים חתרניים כבעלי תועלת במלחמה, הם נועדו לתמיכה בשולי המלחמה הגדולה המדינתית.

להוציא יוצאים מהכלל, מלאיה לדוגמה,[2] בסכסוכים הא-סימטריים ניצח עפי"ר הצד שהוגדר כנחות, משום שהוגדר כנחות ע"י הארגון המדינתי. היעדים האסטרטגיים של היסוד החתרני גברו בסופו של מאבק על אלה של הצבאות המדינתיים וממשלותיהם. השאלה המתבקשת היא מה החמצנו ומדוע כאשר מה שאנו מכנים טרור וארגונים חתרניים הפכה לתופעה רווחת במזה"ת ובעולם כולו?[3]

הניסיון במחצית השנייה של המאה ה-20 מלמד כי המלחמות הא-סימטריות, ה"זעירות" נמשכו הרבה יותר זמן מאלה הגדולות המתועשות. מדינות וצבאות נטו לחשוב במושגים של מנגנון המדינה על הישות החתרנית הלא מדינתית, משום שאלה היו המושגים הקוגניטיביים שבידם. מושגי "התשתית" של הישות החתרנית הצביעו על דברים חומריים, כמו נשק, כוחות, מרכזי שליטה, מנהיגים ומפקדות ודומיהם, ואילו זו לא הייתה התשתית עפי"ר. גם מושג הזמן נתפש כ"הכרעה מהירה", משום שהמדינה רוצה לחזור מהר למצב שלום כמו אחרי המלחמה הגדולה. לא התפתח בסיס לידע תיאורטי במערב אודות תופעה המטרידה היום את כל העולם.

בישראל, המלחמה הגדולה נתפשה כבעיה הקשה ביותר מכל בעיה אחרת. המושגים "איום קיומי" כפי שפורש מצדן של המדינות הערביות וצבאותיהם, וההבנה שמלחמות כאלה צריך להכריע מהר ע"י כיבוש שטח והשמדת כוחות, דחקו את העימותים הא-סימטריים לצורותיהם השונות למטה, אל מה שכונה "בט"ש" ובצדו "תעסוקה". שנים ארוכות לא התפתחה למידה בתחום בהשוואה למלחמה הכוללת. ההנחה הייתה כי אם צה"ל מוכן למלחמה כוללת יש בכך גם מענים לעימותים בעלי חשיבות פחותה או בעלי עוצמה פחותה. בצה"ל לא התפתח מחקר תיאורטי אודות סוגיות צבאיות. החוסר הזה הקשה על הבנה בסיסית של תופעות לא מוכרות.

הידע הטקטי בצה"ל היה ונותר דומיננטי. הוא נשען עפי"ר על יכולות גבוהות ועל הצלחות. הפרקטיקנים הצבאיים בישראל נטו להחיל על עימותים אסימטריים את המושגים ואופני הפעולה הנהוגים במלחמות בין מדינות. הם הטילו את המושגים של מלחמות מתועשות על עימותים אסימטריים.

המחקר באקדמיות בישראל אודות תופעת העימותים, המערכות והמלחמות מול ארגוני טרור חתרניים לא הביא תועלת רבה לאנשי הצבא. משום שהחוקרים נשענו עפי"ר על החקירה ההיסטורית ועל המשגת בעיות בדיעבד. הם לא הצליחו להתמודד עם פרקטיקות צבאיות הפונות אל העתיד, דבר הנכון אודות האקדמיה גם באשר למלחמות הגדולות.  

האם יש כיוונים להתמודדות עם התופעה הפוסט-מודרנית של הטרור?

בהקשר הישראלי, עם מבט לעתיד, אפשר לשרטט מגמות הגיוניות למחשבה ולפעולה: ארגוני טרור משתדלים לחדור למדינות היעד שלהם לא רק ע"י שכנות קבועה, אלא גם ע"י ריחוק המבטיח אותם מפגיעת גמול. יוזמות מפקיסטן מגיעות עד ארה"ב או אירופה. אם ארגון טרור ישים יד על חומרי לחימה להשמדה המונית, ודאי שאלה יאוכסנו רחוק ככל האפשר. אין גישה ישירה, אלא בדרך הים או האוויר, או דרך מדינה לא מעורבת. לכן התפיסה הישראלית צריכה להיות חסרת גבולות לאפשרויות ההגעה ליעדים ומטרות בגלובוס, ע"מ להגיע לכל מקום בעולם בו מצויה התארגנות של ארגוני טרור עוינים. תידרש שהות מתמשכת של ימים עד שבועות, סמויה וגלויה, במרחבי הפעולה. צרכים מודיעיניים מיוחדים במינם, לפני הפעולה ובמהלכה.

נדרשים שיתופי פעולה החורגים מהארגון הצבאי המקובל, וחתירה מוקדמת ליצירת לגיטימיות ועילה, וכן לגיטימיות המושגת תוך כדי המערכה להצדקת המערכה הרחוקה במרחב שלנו ובעולם ע"י חשיפת ממצאים מרשיעים. הניסיון הישראלי מכיר פשיטות לטווח רחוק. ראו הפשיטה לאנטבה וחיסול מנהיגי אש"ף בתוניס. פשיטות אלה משכן היה לילה אחד. בעתיד זה לא יספיק.  

אפשר ותידרש נוכחות, גלויה וסמויה, בארצות יעד רחוקות שאין להן גבול משותף עם ישראל, לא של לילה אלא של ימים. אפשרות כזו מחייבת חשיבה ובניין כוחות שאין לצה"ל עדיין, אם כי מערכות הלחימה והנשק הדרושות לכך קיימות בצה"ל. מערכות הלחימה בצה"ל, טנקים בעלי מיגון מתקדם, רק"מ ממוגן היטב, אמצעי תצפית ומודיעין ליום וללילה וכמעט בכל מזג אוויר, יכולות רחוקות של חה"א, יחידות בעלות כושר פשיטה ותנועה מהירה - את כל אלה ניתן לאגד ככוחות משימה רחוקה מעבר לאופק.

תפיסה כזו תחייב הבאת אמצעי לחימה כבדים למרחקים גדולים, יכולת מודיעין מוקדמת ויותר מכך – תוך כדי המערכה. יכולת לעבור או לעקוף את המדינות השכנות לישראל מבלי שיתעורר איתן משבר לא רצוי. הכוחות למערכה רחוקה אמורים לכלול כוחות צבא מכל הסוגים, אוויר, יבשה וים, מגוון של כוחות מיוחדים, וכוחות של שרותי המדינה הביטחוניים וכן שירותים ממשלתיים ואזרחיים כנדרש.

מתבקשת תפיסה של צרוף ושילוב כל צורת לוחמה אפשרית: פשיטה, חיסול ממוקד ו/או חיסול קבוצות, נוכחות חשאית ונוכחות גלויה או סמויה לפרקי זמן מתמשכים במרחב. חבלה התקפית, גלויה או סמויה. יצירת סכסוכים פנימיים בתוך הארגונים ובין הארגונים. לוחמה כלכלית ולוחמה פסיכולוגית מתמשכות. הקמת תשתיות ובסיסים בארצות יעד ובארצות גשר. טיפוח מתחרים מקומיים במרחב המתנגדים לארגוני הטרור. לוחמת סייבר – ממגננה למתקפה. יבוש מקורות כספיים של ארגוני טרור. נדרשת גם עקיפה זהירה של מערכת החוקים המדינתית ואמנות בין לאומיות, משום שאלה עדיין מבוססות על המלחמות הגדולות בין מדינות ולא הדביקו את הפער מול ארגוני הטרור.

אחת הישויות החיוניות עד מאד למימוש חשיבה האמורה הוא חיל הים. יש לחה"י יכולות טובות וגם יכולת חשיבה מתקדמת. היסוד החסר הוא שינוע כוחות כבדים בצורה סמויה למרחקים גדולים. לא צריך לפתח אמצעים חדשים אלא לרכוש מהמצוי בעולם הספנות. מערכה רחוקה משמעותה יכולות אוויריות. אלה לא מספיקות משום יכולת נשיאה מוגבלת. אין מגבלות נשיאה בדרך הים. 

על מנת להגיע ליכולות האמורות ולממשן קיימות מגבלות מוכרות: ראשית – תקציבים גדולים. שנית – כל האמור לעיל מחייב שילוב חשיבתי ושילוב מעשי בין צה"ל ושרותי הביטחון הממשלתיים, המוסד והשב"כ ומשרדי ממשלה היכולים לתמוך ולהשתלב במימוש מערכות רחוקות. לעיתים אלה פועלים ביחד ולעיתים יחסיהם מפוצלים ונפרדים.  

היכולת לממש כוונים אלה מותנה בשילוב מבצעי של כל הישויות העוסקות בביטחון ובמודיעין, ישויות צבאיות כממלכתיות. יש צורך להקים, להרחיב ולשדרג, יחידות מיוחדות לעוצבות מיוחדות, רב-ממדיות, מולטי-ארגוניות, צבאיות-אזרחיות, לפעולות אלימות וחשאיות. לעיתים גם דו-לאומיות.

המאבק בארגוני הטרור הללו מחייב פרקטיקה של תחרות; השיטות, האמצעים ודפוסי הפעולה משתנים כל הזמן. לכן הכרח במערכות למידה והתנסות. מאחר וממשלות ישראל מתקשות מאד ליזום ולנהל משך מערכות, אפשר והגיע הזמן להקים ולעצב "קבינט מיוחד", ממשלתי-צבאי, להנחיית מצבי לוחמה חסרי גבולות, לקביעת מדיניות, לתקצוב, לאישור ולשת"פ עם "שותפות אסטרטגיות" ידידותיות וזרות כאחד.