מצוק איתן אל המערכה הבאה - רשימה ג': נוצרה תרבות מלחמה קלוקלת

מ"צוק איתן" אל המערכה הבאה (רשימה ג')

ד"ר דב תמרי, תא"ל מיל'

 מבוא לסדרה

נוצרה תרבות מלחמה קלוקלת בישראל

על כל תופעה אפשר להסתכל בדרכים שונות. אין האחת מבטלת את האחרת. להפך, ראוי להרבות בצורות הסתכלות ובחינה. היסטוריית המלחמות של ישראל מוכרת. בכולן היו ויכוחים פנימיים בממשלות ובמפלגות המובילות, לפני המלחמה, במהלכה וכמובן גם אחריה. גם במלחמת העצמאות התהוו משברים פנימיים קשים. ראו את פרשת ועדת החמישה הממשלתית, יולי 1948, שהכריעה נגד עמדותיו של בן גוריון. הוא עקף את החלטות הועדה ע"י התפטרות מכל תפקידיו באמצע המלחמה! וע"י כך ביטל את מסקנותיה.[1]  בכל שנות כהונתו כרוה"מ וכשרהב"ט, השתדל בן גוריון לדון ולהחליט בפורום מצומצם עד מאד ולא להביא לדיון בממשלות אלא את מה שלא היה אפשר להימנע מכך. לדוגמה, ביומנו כתב ב"ג כי נפגש עם שר האוצר אשכול, שהיה אז מקורבו בין השרים, שלושה ימים לפני המערכה "קדש" וגילה לו לראשונה על המערכה. שר האוצר הופתע. המערכה "קדש" הייתה פרי קבוצה קטנה מאד של ב"ג, הרמטכ"ל דיין וחלק מהקצינים הבכירים במטכ"ל, מנכ"ל משהב"ט פרס ועוד עוזרים מעטים. שום דבר לא דלף החוצה; לא המטרות, לא התוכניות ולא העיתוי. המילואים שגויסו לא ידעו למען מה, גם לא הכוחות הסדירים.

מלחמת ששת הימים הצטיינה במחלוקת קשה בתוך הממשלה. המחלוקת החלה לצאת החוצה לציבור, לחברי הכנסת ולתקשורת של אז. התוצאות הצבאיות המוצלחות כיסו על המחלוקות בממשלה בתקופת ההמתנה.

ההתלבטויות בשנת 73' לפני מלחמת יוה"כ לא נחשפו לתקשורת ולציבור. התוצאות ידועות. אחרי המלחמה ולאור תוצאותיה, הציבור והתקשורת לקחו על עצמם להשתתף בדיון ציבורי בכל נושאי ביטחון ומלחמה, לעיתים להוביל אותו, עד היום הזה.

מלחמת לבנון הראשונה הייתה תופעה קשה. שרהב"ט שרון שהוביל אל המלחמה נתקל בהתנגדות בתוך הממשלה. רוה"מ בגין, שהיה אז בעל עוצמה גבוהה מאד בממשלתו, חיפה על שרהב"ט, מנע ועיקר דיונים וביקורת פנימית. לאחר מעשה התברר שלא הבין עד הסוף לאן שרהב"ט חותר. המחלוקות הפוליטית, הציבורית והתקשורתית החלו עוד בשבוע הראשון למערכה ולא הסתיימו עד אחרי דו"ח ועדת כַּהַן. נדלג על משך המערכות מאז 1982 ועד מלחמת לבנון השנייה.

תופעה נלווית למלחמות מאז מלחמת יוה"כ, היא נפילתם של ראשי ממשלה, שרי ביטחון ורמטכ"לים כתוצאה מהמערכות והמלחמות. מלחמת יוה"כ הביאה לסיום כהונתו של הרמטכ"ל אלעזר, להתפטרות דיין וגולדה מאיר ולמהפך הפוליטי של 1977. מלחמת לבנון הראשונה – להדחתו של שרהב"ט מתפקידו ולשקיעת רוה"מ בגין. מלחמת לבנון השנייה – להתפטרות הרמטכ"ל ולהיחלשותו של רוה"מ אולמרט ובעקיפין תרמה גם להתפטרותו. כדאי לציין שלא רק מלחמות הביאו למפלות פוליטיות. גם ניסיונות לשינוי המציאות תוצאת 1967 והאחיזה בשטחים. רוה"מ ושרהב"ט רבין שהעביר את הסכם אוסלו והתכוון לממשו – נרצח בגלל ההסכם האמור. רוה"מ ברק, שניסה להגיע להסדר שלם עם עאראפת, הפסיד את הבחירות ב-2001 בגלל פריצת האינתיפאדה השנייה. קשה לשער האם רוה"מ שרון שחלה סופנית בינואר 2006, היה שורד פוליטית את ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005 לקדנציה נוספת. אפשר להניח כי כל ראש ממשלה וכל שר ביטחון המחליטים לצאת למערכה נרחבת או מלחמה, או לחילופין להסכמים הצרובים בוויתורים  – מסכנים את ראשם הפוליטי או האישי.

המערכה "צוק איתן" שיקפה את הכוחות הישראליים הפועלים בזירות המלחמה הפוליטיות והצבאיות כאחד:

ראשית – ראש הממשלה. האופוזיציה החזקה ביותר לרוה"מ היא בתוך ממשלתו. יש לו ממשלה שבה שרים שעיקר מאמציהם מכוונים לנטרל האחד את השני ואת רוה"מ בעיקר. במהלך המערכה "צוק איתן" שר החוץ יצא נגד רוה"מ בפומבי ובבוטות מהרגע הראשון. כמוהו שרים נוספים. שרים אחרים מודיעים לציבור מה הם יעלו לדיון בממשלה, דיון שעדיין לא הוחלט על קיומו. אלה מהשרים המכריזים על פתרונות ודאיים לדעתם למשבר ברצועת עזה, לא מסוגלים להסביר כיצד ניתן לממשם. שר האוצר נסע לגרמניה, הציע שם בפומבי פתרון לטווח רחוק של המשבר בין ישראל לחמאס באמצעות פעולה בין-לאומית, מבלי שהממשלה דנה בכך וללא אישור רוה"מ. הצהרה היא העניין ולא מהותה. על ההדלפות מדיוני הממשלה ע"י השרים – חבל להכביר מילים. למען האמת, ישיבות הקבינט הסודיות מתקיימות בפרהסיה בציבור. חברי הקבינט מודיעים בתקשורת מה יגידו, יוצאים מהדיון ומודיעים מה אמרו. כמעט ואין כבר דיוני קבינט או הממשלה כולה בחדר סגור. שרים מתקשרים ישירות בטלפונים למפקדי חטיבות, מדברים איתם, דבר האסור לפי פקודות הצבא אם אין אישור מוקדם של גורם מוסמך. ראוי לציין שאף שר בממשלה לא התכוון להתפטר מתפקידו משום שאינו יכול להשלים עם המדיניות של רוה"מ והממשלה. חברות בממשלה היא מעל לכל. בתנאים כאלה ראש ממשלה, כל ראש ממשלה, הוא ישות המעוקרת מיכולת הנעת מהלכים מדיניים וצבאיים משמעותיים. זו מציאות המקשה עד מאד על ניהול מערכות ומלחמות.

שנית – אמצעי התקשורת. אלה מגיעים לכל בית, לכל סמארטפון, לכל מכונית. קיומם העסקי-הכלכלי במשבר כמו "צוק איתן" הוא לשדר כל הזמן, לא חשוב מה או מי. ככל שהמערכה נמשכת וכל הפרשנים והמומחים כבר הופיעו עשר פעמים, מגייסים חדשים. כמו שכתב אחד ממדורי הבידור: נגמרו אלופים ותתי אלופים במיל' – נביא רב"טים במיל'. בתוך מרחב התקשורת מככבים פרשנים שהפרשנות הוא מקצועם ופרנסתם. הבה נניח שרובם הגונים ועושים את מלאכתם נאמנה, אבל כמעט לכולם דעה מוכנה מראש. הם יוצרים ומעצבים דעת קהל. בין דיווח עובדתי לפרשנות אין אבחנה. כשהם נשאלים, כל יום וכמה פעמים ביום, מה האפשרויות שעומדות בפני הממשלה וצה"ל, הם מציגים עפי"ר כמה אפשרויות. בדרך כלל אחת מהאפשרויות היא התוכנית עליה צה"ל שוקד. בעזה יש מספיק מקלטי טלוויזיה ודוברי עברית להבין מה מצפה להם הלילה או מחר. לידם ותיקי צה"ל ושרותי הביטחון אותם כינה נחום ברנע "שועלי שלשום", אשר למרות שסיימו את תפקידיהם מזמן – מסרבים להשתחרר. מידת בקיאותם במתרחש לעיתים טובה, לעיתים מגוחכת, העיקר להופיע. בפרשנותם ניסיון העבר לא תמיד רלוונטי. אבל עברם והופעתם הסמכותית משפיעים גם הם על עיצוב דעת הציבור. בשום מערכה ומלחמה בעבר לא היה שפע של פרשנים מכל המינים והסוגים. לדברים הנאמרים בתקשורת יש משקל כמותי המשפיע על תודעת הפרט והחברה וזו משפיעה על הממשלות.

שלישית - האזרחים הסובלים בעוטף עזה. מובילים ראשי מועצות ועיריות. יש להם אחריות וגם סמכות על מצב התושבים. עמדתם מובאת בגדול בתקשורת. מחזקים אותם התושבים אשר המיקרופון מוגש לפיהם. גם להם השפעה על הממשלה ועל חברי הכנסת. אחרי הכול הם מצביעים כל 4 שנים. התמונה שמצטיירת על ידם – הופקרנו, הממשלה הפקירה אותנו מזה 14 שנים. אמת, אין מי שיכול להתעלם מסבלם.

עם זאת ראוי להזכיר, לפי נתונים רשמיים,‏[2]  מאוקטובר 2000 עד ספטמבר 2004 נמנו בצד הישראלי 1,030 הרוגים (מתוכם 70% אזרחים). 5,598 פצועים (מתוכם 82% אזרחים). 138 פיגועי התאבדות. 3,730 אירועי ירי. כ־450 רקטות שנורו אל עבר ישובים ישראלים. יש החושבים כי האינתיפאדה השנייה הסתיימה אחרי המערכה "חומת מגן" שהייתה מוצלחת צבאית ומדינית. המערכה התרחשה באפריל – מאי 2002. אחריה, ב-2003 נהרגו 214 ישראלים וב-2004 – 117. רוב הפיגועים והחללים היו במרכז ישראל, ירושלים, תל אביב, נתניה, חיפה ומה שביניהן. אינני זוכר כי בירושלים ובת"א הודיעו ראשי הערים כי אי אפשר יותר ועל הממשלה למגר את עאראפת והפתח'.

קבוצה רביעית הם המומחים האקדמיים, יודעי כל ומבקרי הממשלה שלא מטעמים אידיאולוגיים, אלא מתוקף מומחיותם המעוגנת במחקרים, ספרים ומאמרים. לכאורה, אין למומחי האקדמיה השפעה גדולה על ניהול המלחמה, אך יש להם השפעה על דעת הקהל. אינני מזלזל חס וחלילה בתרומתם ובערכם לידע הכללי. רבים מהמחקרים האקדמיים בתחום האסטרטגיה, האמנות האופרטיבית והלוחמות, הטרור ונגזרותיו, מיוצרים במוסדות אקדמיים. אמת, מחקרים רבים מניבים תועלת מדעית, אך יכולתם לתרום באופן משמעותי לעוסקים בפועל בהפעלת כוחות צבא במלחמות גדולות, קטנות, במערכות, או בקונפליקטים א-סימטריים היא נמוכה.[3] השאלה – האם יש באלה כדי לסייע למפעילי כוחות צבא לחשוב, לראות וליישם בפועל מערכה אשר תמיד היא ייחודית, שונה מקודמותיה, במיוחד בהקשר (Context), בנסיבות ובאילוצים.

סיבה אפשרית למצב זה היא שאנשי אקדמיה, בין אם היסטוריונים, פסיכולוגים, סוציולוגים, אנשי תורת המדינה, מיומנים בעיקר בהמשגת בעיות בדיעבד. לעיתים באמצעות מודלים המסכמים ניסיון מצטבר, ואילו חיילים אמורים למצוא פתרונות אופרטיביים ייחודיים לבעיות עתידיות המתאפיינות בהגיון אסטרטגי ואופרטיבי סינגולארי, ייחודי, שאינו חוזר על עצמו. משום כך, הסדרה באמצעות מודלים וגם פרשנויות רטרוספקטיביות, כפי שאלה נעשות באקדמיה, ייוותרו חסרי תועלת, אלא אם ישולבו במערכת למידה משותפת, צבאית-אזרחית, אצל הארגון הצבאי הקובע את סדר היום המדעי ואת שדות המחקר בסביבת ההתנסות הצבאית ובסביבה האופרטיבית, בהקשרים של זירה או זירות מוגדרות. כך ירוויח הצבא מהעולם האקדמי והאקדמיה תחלץ מבדידותה ומהתנתקותה הקיימת מסביבת התפקוד האופרטיבי.

יתר על כן, על מנת להבטיח את הקוהרנטיות הקוגניטיבית של חומרים תיאורטיים ומוצרים תפיסתיים המשמשים מצביאים ומפקדים בהתמודדותם עם אתגרי המציאות המתהווה, חייבת ההמשגה האופרטיבית ליישב את המתח שבין אתגר הסדרה הגיונית של ההקשר (Context) האסטרטגי הייחודי (כמו המערכה "צוק איתן", לדוגמה), לבין ההכרח להפעיל כוחות צבא במסגרת דפוסים גנריים קיימים, צורות ארגון רווחות, חימוש קיים ותבניות כוח קיימות, כאלה שעוצבו והוכנו לאפשריות אחדות, לעיתים לאפשרויות רבות. אנשי האקדמיה הסירו מעליהם, במתכוון או בשגגה, את הבנת ההשלכות האופרטיביות של עולם היש הצבאי. לכן הם מתקשים ונחשלים להנחיל את רעיונותיהם למפקדים קרביים ולמעצבים אופרטיביים.

דוגמה לדברים הקשים אודות הסביבה האקדמית, הן טענות של מדענים חשובים שמחקריהם נלמדים בכל חוגי מדע המדינה. אין חולק על תרומתם האישית למדע המדינה. טענתם כי החלטות נכונות מותנות בעבודת מטה מסודרת של סוכנויות ממשלתיות. טענתם למסגרות חשיבה נכונות ולצורך של חשיבה מדינית-ביטחונית ע"מ לקבל החלטות טראגיות. הכול נכון, למעט המציאות האוניברסאלית לפיה ממשלות, הנהגות לאומיות וצבאיות, מתכופפות לתופעות ולהרגלים פוליטיים, לשרידות פוליטית, המעקרות כל עבודת מטה וחשיבה סדורה ואובייקטיבית.

במציאות הישראלית, וכנראה גם במדינות אחרות, אין הוכחה אמפירית לקשר מבורך בין חשיבה במסגרות נכונות לתוצאה המבוטאת בהחלטה ובהוצאתה לפועל. בארה"ב, מנגנוני הממשל לחשיבה ולקבלת החלטות, מאורגנים היטב. יש הגדרות ברורות של סמכות ואחריות, יש מועצה לביטחון לאומי ומנגנוני מחקר ממשלתיים טובים. ועדיין, צודקים אלה הטוענים כי מלחמת המפרץ השנייה, המלחמה באפגניסטאן, פרוק הצבאות ומנגנוני הביטחון במדינות אלה, הניסיונות לעצב סדר חדש – היו כישלון מחשבתי מלכתחילה ואת תוצאותיו סובל ויסבול המזרח התיכון כולו עוד שנים רבות.

תשובה אפשרית למצב העניינים המתואר היא תהליכים מובנים process) (structured של למידה הדדית בין חיילים למדינאים והדגש על הדדיות[4]. למרבה הצער זה קורה לעיתים נדירות.

חשש גדול הוא, שמא נוצרה בישראל תרבות מלחמה קלוקלת. במציאות כזו אפשר ומדינת ישראל מתקשה לנהל מלחמות בהצלחה.

אין בדברים געגוע כל שהוא לניהול המלחמות של ישראל בעבר. מציאות משתנה, אנחנו משתנים, גם התרבות משתנה. המצב מדאיג לא בגלל החלטת הממשלה על מערכה בנוסח של מהלכי התשה, או על "מיגור החמאס". החברה הישראלית לא יכולה לחזור למושגי "עם לוחם" ו"משטר חרום" כבעבר. אלה מושגים שנמחקו. צבא העם הפך לצבא רבע העם. המילואים, שמתברר שאי אפשר בלעדיהם בכל מערכה ומלחמה - מקופחים כלכלית ובמתכוון. אינני סבור שזו שאלה של עייפות חברתית. זו שאלה של התנוונות יכולת המשילות בישראל, של השיטה הפוליטית והתרבות הפוליטית.

תרבות האיומים

אנו רגילים, להאזין לאנשי מקצוע, צבאיים או אזרחיים, לפרשני תקשורת,  המתארים איך תראה המלחמה הבאה, המערכה הבאה והתיאורים מתמקדים באיומים שאויב, אם מדינות או ארגוני טרור, יפעלו באמצעים מטילי אימה על ישראל ואזרחיה. במשך השנים נוצרה "תרבות האיומים". ראוי לבחון גם את המערכה "צוק איתן" לאורה.

המושג "איום" במובנו ובהקשרו הביטחוני והצבאי הוא חלק משגרת חייו של הישראלי מיום שעמד על דעתו. אין יום שלא נופל עלינו איום, עפי"ר באמצעות התקשורת. אמת, מדינת ישראל מהיוולדה, מאוימת ע"י מדינות שכנות וגם מדינות רחוקות יותר וע"י ארגוני טרור. סקירה חטופה של האיומים שאנו הישראלים, הממסד השלטוני, הביטחוני, הפרט והחברה, שמענו ראינו וחווינו, מלמדים שרובם המכריע לא התממשו גם לא צמחו לכלל סיכון של ממש. כבר בהתחלה אדגיש כי אינני מזלזל באיומים כאלה או אחרים. אני ער להם, אבל ברצוני להתבונן בצד האחורי של האיום והשימוש בו.

צבאות בעולם, כתופעה אוניברסאלית, זקוקים לאיום, אמתי או מדומה, ע"מ לצקת היגיון לקיומם, לחשיבתם, לבניינם ולהפעלתם. ללא איום אין לצבא היגיון מכונן. כל הזמן מתהוות מלחמות שונות ומשונות, שמקורן בשינויים החלים במדינת הלאום המסורתית ושכיחות משטרים בעלי צביון כפול או משולש.

הצד האחורי של האיום הוא מניפולטיבי בעליל. במציאות בה אנו חיים, האיום אינו ממוקד רק לצורך החיוני של קידום פני משבר ביטחוני ומהלכים צבאיים מאיימים, גם לא רק כדי להעניק היגיון מכונן למבנה ולבניין הכוח הצבאי. האיום הוא אמצעי של השלטון לשליטה בדעת הקהל. הממשלה, ראש ממשלה ומדינאים, מגייסים את האיומים למיניהם כדי לגייס את הציבור לתמוך בהנהגה הפוליטית. אין כאיום לתת להנהגה דימוי של מושיעי הפרט והחברה ולטעת אמון במעשיה. או לחילופין, להוביל את הציבור להסכים ולהשתתף במהלכים צבאיים ועד לכלל מלחמה יזומה הגיעו הדברים אצלנו. שליטה בדעת הקהל באמצעות גיוס איום, אמתי או מדומה, היא צורך מנהיגותי במדינה המצויה בסכסוך מזוין עם שכנותיה, או עם ארגוני טרור.

תעשיית ייצור האיומים והשימוש בהם מובלת ומכוונת ע"י שלושה ממסדים: האחת – כמונופול של הממשלות והעומדים בראשן ושל המדינאים. תופעת מניפולציית האיום ע"י מנהיג לאומי מוכרת בניסיון האנושי והפוליטי. זה מה שקורה כאשר מנהיג, אם דמוקרט נבחר ואם רודן, משעבד את עצמו לרעיון פוליטי אחד, עליון, אשר במרכזו האיום. בעולם בו הסיבוכיות של המציאות לא מתמקדת ברעיון, בהיגיון-על אחד, מדינאי לא צריך לחשוב, להתוות ולפלס דרך לפי חרדות. הוא עלול להשיג את ההפך. בשיקולי ממשלות ומטות כלליים ראוי לשקול מראש גם את האפשרות שהאיום המוצג לציבור ובמתכוון - עלול לצאת מכלל שליטה. כאשר אנו מוצפים באיומים, גם אלה שיש בהם היגיון, או שאי אפשר לשלול אותם בכל מכל, הפרט והחברה יכולים להידחק לשני כיוונים: אל אדישות מצד אחד, או לפאניקה מצד שני. השימוש באיום ע"י מנגנוני הממשל בחברה הישראלית עלול להזיק יותר מאשר להועיל. יש חשש גדול משפת האיום הגוררת עמה תוצאות לא צפויות. מותר וצריך להזהיר מפני איומים מניפולטיביים היוצאים משליטה. 

ממסד האיום השני – סוכנויות המודיעין ואגף המודיעין הצבאי בראשן. אינני מטיל ספק ברצינות ובאחריות שאנשי המודיעין הממונים על הערכות נהגו לאורך השנים. בכל זאת, בעיקר אחרי מלחמת יוה"כ ותוצאותיה, מעריכי המודיעין נטו לחומרה, ואפשר היה להבין את מצוקתם.

הערכות המודיעין השנתיות הצבאיות לדוגמה, אינן מצוצות מהאצבע ומושקעת בהן מחשבה רבה. אבל במרחב שלנו לא הייתה שנה שהחשש מהתלקחות לא הופיע בהערכת אמ"ן, למעט אולי בשתי שנים נפרדות שלקראתן לא נחזה איום; ב-67' וב-73', שנים בהן פרצו מלחמות. לא אחת נשמעו הצדקות לפעולות צבאיות או למלחמה של ממש, שנוסחו ע"י קציני מודיעין ותיקים, המערבבים עבר ועתיד; "אם לא היינו פועלים היום, מצבנו בעתיד היה חמור פי כמה וכמה".

סוכנות איומים שלישית היא התקשורת, או ליתר דיוק, הפרשנים הצבאיים והמדיניים. אי אפשר לצאת עם כותרת גדולה ובצבע; "הכול בסדר ואין חשש ביטחוני ולא צפויה התלקחות". הפרשן התקשורתי מחויב להזהיר. ההכאה על חטא השתיקה התקשורתית שלפני מלחמת יוה"כ עדיין מרחפת. הפרשנים בתקשורת חורגים מתפקידם כפרשנים כאשר הם גם מטפחים בציבור איומים ופתרונות, חלקם מדומים, חלקם לא אחראיים.

התייחסות ההנהגות, הממשלתית והצבאית, למענה לאיומים בתחומים המעשיים מושפעת מהדרך בה הציבור תופס את חומרת האיום. דעת הציבור מושפעת מאד מתעשיית האיומים המוסדית היוצאת לא פעם משליטה. התוצאה האפשרית היא השקעת משאבים מסל תקציבי הביטחון כמענה ללחץ נורמטיבי, לא פעם ללא הצדקה מספקת.

אם ישראל, וצה"ל כדורש תקציבים גדולים, היו מפתחים מענה הולם לכל האיומים ההגיוניים, המדינה הייתה פושטת רגל. לא פעם המדינאי מזהיר מפני איום בידיעה שאין לו מענה לאיום זה וגם אין בדעתו לקבל אחריות לתוצאות אפשריות . במציאות מתמשכת כזו, אין לצבא ולממשלה ברירה אלא לבחון היטב ולהחליט לאיזה מענה לאיום יינתן תקציב ואיזה יוזנח, או יחכה לפעם אחרת. אלה החלטות קשות. הן מושפעות גם מדעת הקהל, זו שלא נלקחה בחשבון עד מלחמת יוה"כ. הדוגמה המאלפת היא פרשת מסכות הגז. במבט לאחור, הושקעו ביצורן, אחסונן, חלוקתן ותחזוקתן מיליארדי ₪. הן לא היו נחוצות אבל הציבור תבע אותן. אפשר היה לצייד במקומן את כל חטיבות החי"ר בנגמ"ש עמיד לנשק נ"ט, ועוד היד נטויה עם מרחב מוגן לכל גן ולכל בית ספר ברחבי הארץ.

במערכה "צוק איתן" תשומת הלב הציבורית ניתנה למנהרות החותרות לתוך עוטף עזה, איום שהסעיר את דעת הקהל. אפשר להסתכל על המנהרות ככישלון גדול של החמאס. המנהרות היו הנשק האסטרטגי והושקעו בהן משאבים עצומים. פרט להתקלות אחת לא מוצלחת, דבר המתרחש בכל קרב ומערכה, צה"ל דווקא הסתדר עם איום המנהרות לא רע. אין ספק שתוך זמן לא רב יימצא גם מענה טכנולוגי הולם. ספק בעיני האם החמאס יחזור לחידוש המנהרות. הוא שילם עליהן מחיר גבוה ללא תוצאות. תקוותי שלחץ הציבור ומנהיגיו, להשקיע משאבים גדולים מאד במניעת המנהרות לא יוכפפו לתרבות האיומים.