מ"צוק איתן" אל המערכה הבאה  - על ההרתעה (רשימה ב')

ד"ר דב תמרי, תא"ל מיל'

 על ההרתעה; זהירות! הרתענו

אני מבקש להעלות שלוש טענות לדיון אודות המושג ההרתעה:

 הראשונה - דברי אודות ההרתעה נמצאים בסביבה הישראלית בה הקיום הלאומי מובטח. נוהג הוא במקומותינו שכל איום אנו מעלים אותו לספרה של האיום הקיומי, דבר המעקר את הדיון מבסיסו. גם כאשר עצם הקיום אינו נתון בסכנה, חיינו אינם נוחים מפיגוע חבלני וכאלה ברצוננו למנוע ע"י הרתעה. האם אפשר להרתיע מפגועים, כאלה המוכרים לנו מאז פרצה האינתיפאדה השנייה? 

 הטענה השנייה – כי ישראל לא מרתיעה את יריבותיה מאז מלחמת ששת הימים, 67', למעט הרתעה לזמן קצר, לעיתים לשנים אחדות.

 הטענה השלישית - מושג ההרתעה כפי שהוא מקובל על הרוב בקהילה המדינית הישראלית, בתקשורת וגם בצה"ל הוא מיושן וערכו בספק.

הדברים מכוונים לשאלה לאן הובילה ההרתעה הישראלית כאשר דווקא הצליחה. מה מלמד הניסיון ההיסטורי הישראלי? פעולות התגמול בשנים 53'-56' ודומות להן, נועדו להרתיע את אותם משטרים וצבאות שאיפשרו פעולות אלימות משטחן אל ישראל. די מהר התברר כי פעולות הגמול הישראליות הלכו והתעצמו ולא הושגה הרתעה. מה שכן הושג הייתה התדרדרות משני הצדדים. הראשון שהבין את יחסי הגומלין בין הרתעה והתדרדרות היה הרמטכ"ל דיין, שרתם את פעולות התגמול שיעודן היה להרתיע, למדיניות אסקלטיבית למלחמה יזומה, דהיינו - המערכה "קדש" בסיני.

הכוונה של צה"ל וגם של בן-גוריון הייתה להישאר בסיני לתמיד, אבל זו לא עלתה יפה ונסוגונו לגבול הישן. הכרזת רוה"מ ושרהב"ט על פינוי סיני ניתנה שבוע אחרי תום הקרבות. ואילו צה"ל המשיך להעלות 3 היאחזויות נח"ל בסיני, ללא אישור, ותכנן בפרוט קו למגננה קבועה בסיני.[1] שנים מאז ועד מאי 67' מצריים ניהלה מדיניות עוינת נגד ישראל עם זהירות שלא להתדרדר למלחמה. מכאן שההרתעה הושגה. תוצאת המערכה "קדש" היית השילוב של הצלחה צבאית, ויתור מאולץ על החזקת סיני ושיבה לגבול הישן. אם היינו נשארים בסיני דרך קבע אחרי אוקטובר 56', מצריים לא הייתה מורתעת ונאלצת ליזום מלחמה כפי שאכן קרה בין 67' ל-73'. המסקנה  - הרתעה מתקיימת אם אנו מנהלים מדיניות שאינה מאלצת את המורתע להתנער וליזום מלחמה חדשה.  

התוצאות הצבאיות והטריטוריאליות של מלחמת ששת הימים היו כה דרמטיות עד שלא פלא שהישראלים כולם חשבו שהושגה הרתעה מרבית. והנה, אחרי פחות משבוע פתחה מצריים  במלחמת התשה, ולא במרץ 69' כפי שחושבים ישראלים רבים.[2]  כעבור שש שנים יזמה מצריים מלחמה כוללת שבה ההנהגה וצבאה הוכיחו יכולות שלא היו להם ב-67'. יתכן שככל שההרתעה שהושגה מרשימה יותר, כן ימיה קצרים יותר.

מי שהבין את החשיבה הישראלית אודות המושג "הרתעה" היה דווקא נשיא מצריים סאדאת כפי שהשתקף מהדירקטיבה שלו למפקדי הכוחות המזוינים מ-1 באוק' 73'. מטרת המלחמה כפי שסאדאת ניסח בהנחייתו למפקדים הבכירים של הכוחות המזוינים המצריים הייתה לתקוף את תפיסת הביטחון של ישראל ובמיוחד את רכיב ההרתעה המגולם בה.[3] החזרת כל האדמות הכבושות לא הוזכרה בהנחיה.

עצם ישיבתנו ברמה"ג מאז מלחמת יוה"כ מעידה כי סוריה הורתעה מפעולות מלחמה ולחימה שם. ואכן רמה"ג הייתה במשך שנים  האזור היותר שקט בישראל. אלא שסוריה המורתעת העבירה את המאבק בישראל אל המרחב הלבנוני באמצעות צבאה ובאמצעות שליחים, פת"ח, חיזבאללה, נוכחות פוליטית, דתית וצבאית איראנית ודומיהם. מ-75' במשך 25 שנים, בוססנו בלבנון. התשלום באבדות ובמשאבים היה גדול בהרבה ממה ששילמנו במלחמת יוה"כ בזירה הסורית ברמת הגולן. 

הגישה הצה"לית למושג "הרתעה"

מה הייתה ונותרה הגישה הצה"לית הפרקטית להרתעה? הגישה הדומיננטית גרסה כי כל פעולה צבאית, תהיינה סיבותיה אשר תהיינה, צריכה לתרום להרתעה המצטברת. ב-87' נערך באגף התכנון של המטכ"ל מחקר תאורטי אודות המושג הרתעה. המלצתו הפרקטית של המחקר הייתה לנקוט בהרתעה פעילה, דהיינו – יש הצדקה לפעולות צבאיות גם אם מטרתן והישגן היחיד יהיו הגברת ההרתעה. אפשר והיה זה מחקר אזוטרי שלפעמים נעשה ויוצא לאור בצה"ל. ע"מ לבדוק את העניין חפרתי בארכיון המכללה לביטחון לאומי בעבודות חניכים שנכתבו במשך 20 שנה אודות ההרתעה. מצאתי את אותה התפיסה בקרב הקצונה הבכירה בצה"ל. הנה, ככלל נטה צה"ל לבנות את ההרתעה על מימוש הכוח מעת לעת באורח יזום, כאשר הנסיבות הצדיקו פעולה צבאית.

הפרדוקס של ההרתעה

הפרדוקס של ההרתעה פירושו שככל שההרתעה מצליחה ומושגת, והיריב לא נעלם, ולא הושג הסדר מוסכם של קבע, כן תעצים האסקלציה ותידרשנה פעולות הולכות ומתגברות עד לאפשרות פיצוץ ומלחמה. תופעה אופיינית נוספת לפרדוכס ההרתעה, אם הצליחה, והיריב המורתע אינו מוכן לקחת סיכון ולחזור לממדי הסכסוך האלים או המלחמה כפי שהיו, הוא יעקוף את ההרתעה לכיוון חדש, שונה עד מאד, ויפתח במאבק אלים המשוחרר מההרתעה שהושגה כלפיו קודם לכן. זו תופעה אופיינית למלחמות בין מדינות ולמלחמות ומאבקים בין ישויות מדינתיות לישויות שאינן מדינתיות.

באינתיפאדה השנייה פתחו הפלסטינים בירי מהמארב ומטעני נפץ וצה"ל התמודד איתם בהצלחה. הפלסטינים עברו למתאבד המתפוצץ. לקח אמנם זמן וצה"ל התמודד עם התופעה בהצלחה. לכן הם עברו לרקטה ולמנהרה. כאשר נתמודד בהצלחה עם אלה הם יפנו לצורת התמודדות אחרת שאפשר ואיננו מוכנים אליה מן הסתם.

עוד דוגמה מסביבה אחרת אודות תוצאות הרתעה. הפצצת הכור הגרעיני "אוסיראק" ב-81' הייתה מעשה גדול מכל הבחינות וגם מרתיע. מאז כל מדינה במרחב הרוצה לפתח יכולת גרעינית, גם אם לא החליטה עדיין על ייצור הפצצה, מפזרת את המחקר, הפיתוח והייצור לעשרות מתקנים מבוזרים כך שאי אפשר להשמידם במכה אחת, אם בכלל. המסקנה המתבקשת – הרתעה היא תופעה פרדוקסאלית, דיאלקטית, וכל עוד לא הסכימו הצדדים היריבים על שינוי מרחיק לכת להסדר, ימיה קצרים.  

הקשר בין הרתעה להתרעה

אחד המושגים השגורים בעולם הביטחון הישראלי הוא המושג "הרתעה – התרעה – הכרעה". אני תוהה עד כמה ניסינו לברר את השילוש הקדוש הזה, שלטעמי נזקו היה ונשאר גדול מתועלתו, משום שהוא מתכון מובהק למלחמה יזומה, כל אימת שהמודיעין מתריע על איום מתגבר. אעפ"כ, ראוי לברר את יחסי הגומלין שבין הרתעה deterrence)) להתרעה ((early warning. אני מציין זאת משום שמפעם לפעם איש צבא או איש מודיעין בכירים, או מדינאי, מכריז כי הושגה הרתעה במאבקנו ביריב זה או אחר, או שההרתעה עדיין נשמרת. מרגע שאנו סבורים או משוכנעים שהשגנו את ההרתעה הרצויה, זו התרעה למודיעין ולממונים עליו לחפש לאן פונה היריב - למגמות חדשות עוקפות הרתעה. זאת, משום שארגון טרור חתרני לא ישרוד לאורך זמן אם הוא מורתע. קיומו ושרידותו מותנים במאבק. הוא יכוון את מאבקו להשתחרר מהיותו מורתע. זו ההתרעה הנדרשת מעצם ההבנה שכל הרתעה מוצלחת היא אסקלטיבית. אפשר לציין שני מקרים מהעבר בהם המודיעין והמטות הכלליים לא נתנו התרעה אחרי הצלחת ההרתעה, אולי מפני שלא הבינו את מהות המושג הרתעה.

הראשון – אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה שבאה מהר בעקבותיה. לא היה וויכוח בין מצריים לישראל על  העובדות, אלא על הפירוש. צה"ל והממשלה פרשו את מלחמת ההתשה כיום השביעי של מלחמת ששת הימים ואילו המצרים פרשו את ההתשה כיום הראשון של מלחמת אוקטובר מבלי לדעת שהיא תתחולל באוק' 73'. המקרה השני – אחרי גרוש אש"ף ופת"ח מלבנון ב-82', הישג מדיני מרשים של מערכה צבאית. נשיא ארה"ב ריגן פנה להנהגה הישראלית בשאלה: ועכשיו לאן תפנו בשאלה הפלסטינית? דברו עם הפלסטינים שבשליטתכם. ממשלת ישראל סירבה ונרדמה, כיוון שאש"ף סולק מלבנון והורתע. המודיעין לא הניח שהשאלה הפלסטינית שנעקרה מלבנון תופיע במקום אחר. אבל היא הופיעה משום שיש לה אנרגיות ונפח. ואכן כעבור 5 שנים התפוצצה האינתיפאדה הראשונה להפתעת כולם והמודיעין בראש ובראשונה. יש דוגמאות נוספות, אבל העניין הוא, שמרגע שהושגה הרתעה מתחיל תהליך עקיפתה, עפי"ר לכיוונים שלא שערנו מראש.

האם יש הבדל בין הרתעת מדינה לעומת הרתעת ישות שאינה מדינתית

במאבק בישויות שאינן מדינתיות, כמו החמאס, ההרתעה יעילה עוד פחות, משום שאלה רואות את מאבקן במושגים מוחלטים ומשום שהמבנה שלהן מבוזר לעומק: כל מורתע משאיר מקום, מבחירה או מלית ברירה, את השטח ואת אורח הפעולה לקיצוני ממנו. כך היה בימי עאראפת וכך בימי אבו-מאזן ולאחרונה אצל ממשלת החמאס בעזה. למעלה בראש עומד מנהיג שאיתו אפשר אולי לנהל מו"מ ולהגיע להסכמים. מתחתיו ארגון פוליטי שלא בהכרח תומך בעומד בראשו כאשר זה מוכן לתפנית. מתחת לארגון הפוליטי מתקיים ארגון חמוש, או צבאי, שאינו מקבל את מרות הארגון הפוליטי שמעליו. מתחת לארגון החמוש יש ארגון חמוש קיצוני ממנו שעיקר קיומו היא הפעילות האלימה כאשר זה שמעליו מורתע, או מוכן להפוגה. כן הלאה - עד ל"משחררי פלסטין וירושלים" הצצים מפעם לפעם. לא ברור האם זה המבנה האוניברסאלי של ישויות חתרניות בעולם, או שמא זו מורשת עאראפת לפלסטינים ולמזרח התיכון. מכל מקום, להרתעתם אין ערך גבוה.

בעיה נוספת הוא הקושי לאֶמוד את מידת או עוצמת ההרתעה לאורך זמן. אין סרגל הרתעה מוצלח. ההרתעה נמצאת תמיד כמרחפת מעַל, אבל יש בה עמימות וחוסר ודאות. הטעות הישראלית והצה"לית, שחזרה על עצמה יותר מפעם אחת, הייתה נעוצה בהטלת מושגינו על היריב. ראה הערכות אמ"ן ב-1973 לפני מלחמת יוה"כ, ובמיוחד ההנחה כי מצריים מורתעת משום יכולת הפעולה העמוקה של חה"א הישראלי בעומק. למצריים אין יכולת חדירה לישראל באמצעות מטוסי איכות מתאימים ולכן היא מורתעת מלתקוף את ישראל.

אי אפשר לאֶמוֹד הרתעה ללא רציונליזציה של היריב ביחד עם רציונליזציה של עצמנו, משום שזה תהליך דיאלקטי בו כל צד מעצב את השני. אחרת ההרתעה תישאר יצירה חד-צדדית וחד-ממדית. כאן ראוי להעיר כי רציונליזציה של עצמנו קשה לא פעם יותר מאשר רציונליזציה של היריב. 

אם כן, לאיזו מגמה ראוי לפנות? אינני מחפש תחליף למושג הרתעה, אבל חולשתו רבת השנים ממקדת את תשומת הלב למושג ישן אחר והוא ה"התשה", שתמיד שאפנו לא להיגרר אליה כל עוד אפשר לנסות ולפתור את הבעיה באמצעות מלחמת הכרעה מהירה וקצרה, שהרתעה בסופה. תולדות האינתיפאדות, הראשונה והשנייה, מצביעים שהחברה הישראלית מסוגלת לעמוד בהתשה לא פחות מיריביה ואולי טוב יותר. ראוי שהחשיבה הישראלית, הצה"לית, תפתח את המושג הזה ואת הפרקטיקות הנגזרות ממנו, משום שכבר הרבה שנים ההתשה היא לחם חוקנו וההתרפקות על מלחמת הכרעה היא חסרת תועלת.   

אנו במלחמת התשה – איך להבין אותה?

הניסיון הישראלי ראה מספר מלחמות התשה. אפשר לכלול במשפחת מלחמות זו את התקופה של פעולות התגמול בשנים 1953 – 1956, המלחמה עם סוריה על הטיית הירדן בשנים 1964 – 1967, מלחמת ההתשה מול מצריים בשנים 1967 – 1970, התשה בת 8 חודשים בין סוריה לישראל אחרי הפסקת האש באוקטובר 1973. לא ייפקד מקומה של ההתשה בין ישראל לחיזבאללה בלבנון – 1983 - 2000. לכל אלה היו מאפיינים בהם התנסינו:

- מסיבות מדיניות או צבאיות, פנימיות או חיצוניות, אין אפשרות להכרעה במערכה אחת או במלחמה קצרה. נדרש משך של מערכות וביניהן הפסקות. אחד הצדדים מנסה לכפות על יריבו שינוי משמעותי של מדיניותו, או להחזיר את שליטתו בשטח שנכבש ממנו במלחמה, ע"י הטרדה בלתי פוסקת עד שכובש השטח יוותר.  

- כל צד מקווה ומנסה להשיג יתרון שישפר את מצבו ומיצובו במאבק מתמשך.

- התוצאות אחרי כל "סיבוב" מהוות מצע לפרשנות של כל צד, מה השיג ומה הרוויח. הפרשנות אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית, ונתונה להטיות של אידיאולוגיות, לדעת הציבור וחולשת או חוזק ההנהגה המדינית והצבאית.

- מאחר ויש הפסקות והפוגות בין הסיבובים, עם הסכמים זמניים או בלעדיהם, כל צד פותח בתהליכי למידה של המערכה האחרונה. מה קרה, מה הושג, מה לא הושג, ולחפש הגיונות חדשים ואלה מעצבים את המגמות והמטרות לעתיד. אחד הדברים שהצדדים, או אחד מהם, שוקלים הוא מעבר למלחמה כוללת ע"מ להפסיק את ההתשה.[4] 

- במלחמת התשה הצדדים אינם מחפשים "הכרעה" אלא "תזוזה אל"... אל שינוי, או שיבה למצב הקודם.

במקרה הישראלי קיים קיבעון תודעתי, לפיו כל עימות מזוין חייב להסתיים בהכרעה. חברי הממשלות, חברי הכנסת, פרשנים, אנשי ציבור והציבור עצמו, לא מוכנים להסכין למציאות של התשה. תודעתם היא "זבנג וגמרנו". במציאות תודעתית כזו קשה מאד להתמודד במלחמת התשה וזו מעבירה את היתרונות לצד השני.

האם אפשר להשיג הסדרים מדיניים אחרי מערכה ברצף המערכות של מלחמת התשה? עקרונית – אפשר. השאלה האם שני הצדדים מוכנים ואם יש תנאים מתאימים, פנימיים וחיצוניים. שתי דוגמאות מהניסיון הישראלי: אחרי הפסקת האש בין מצריים לישראל במלחמת התשה במרחב תעלת סואץ, 8 באוגוסט 1970, מצריים, באמצעות ארה"ב, הציעה להיכנס לתהליך למציאת הסדר בין שתי המדינות, דרך הסכמי ביניים. שרהב"ט דיין קפץ על המציאה.[5]  רוה"מ גולדה מאיר סירבה ובסירובה תמכו ואף חזקו את ידיה "חור ואהרון", השרים אלון וגלילי והרמטכ"ל בר-לב. יכולנו לחסוך את מלחמת יוה"כ, אם כי זו הבנה ישראלית שלאחר זמן.

אחרי השלב הראשון של מלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה) ועזיבת עאראפת, הנהגת הפתח' ואנשיהם את לבנון, ולאור נטרול ההנהגה הפלסטינית מהסביבה הקרובה, פנה נשיא ארה"ב רונלד ריגן לשרהב"ט שרון והפציר בו ליזום מו"מ עם הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. שרון דחה את הרעיון לחלוטין. מהסירוב הזה נולדה האינתיפאדה הראשונה. יש יחסי גומלין בין הרתעה לבין התשה לבין הסדרים, גם אם זמניים או לא יציבים במהותם. אף אחד מהמושגים הללו לא עומד לבדו או בזכות עצמו. החשיבה המדינית והצבאית חייבת להתעמק וגם לפעול למען יצירת מערכת שאינה חד ממדית.